פסק-דין בתיק ת"א 5368-10-08

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1.         התובע, בנה של גב' בן משה ליליאן ז"ל, אשר הינה הבעלים הרשומים של המקרקעין הידועים כגוש ****** חלקה 132. נתבע מס' 1 (להלן: " כהן") הוא בעל המקרקעין הידוע כגוש ****** חלקה 131. על שתי החלקות הללו בנויים שני בתים משותפים, בית על כל חלקה.

2.         בין החלקות מפריד שביל גישה מבטון, המקשר בין הכביש העליון ובין מקלט ציבורי ובית כנסת, אשר שביל זה הוא מוקד המריבה בין התובע לכהן (להלן: " המדרכה/ ה שביל"), והוא אף נשוא ההסכם מיום 12/6/02, בו הוסכם בין היתר, כי המדרכה - שביל הגישה ימשיך להישאר פתוח לצרכי הציבור המשתמש בו וכל שכן יחזור למצב הקיים. ביום 3/6/05 קיבל כהן היתר לבנות גדר הפרדה בגבול המגרש, בתנאי שהעבודות האמורות תבוצענה בהתאם לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970, ובהתאם לנספחים החתומים והמאושרים, המצורפים להיתר, ובכפוף לתנאי: " לאשר את הבנייה בשטח המבקש, בלבד" (להלן: " ההיתר"). ביום 6/7/2005 שלח מהנדס העירייה, אדריכל צבי שקולניק מכתב לכהן, אשר זו לשונו:

"בהמשך להיתר שקבלת בעניין בניית גדר הפרדה בגבול המגרש בשטח שלך בלבד, עליך לדאוג לקיום המעבר הציבורי ברוחב 1.40 מ' כמצויין בהיתר לפני כל פעולה אחרת. הריסת השביל שבוצעה יש לתקן לאלתר ולהבטיח מעבר לציבור בבטחה כמצויין לעיל ".

3.          עניינה של התביעה הוא לקבוע, כי הופר ההסכם משנת 2002, היתר הבנייה שניתן לכהן, ניתן שלא כחוק תוך רמייה, השבת השטח בשלמותו, פיצוי כספי, ולחלופין ליתן כל סעד, כפי שיראה לבית-המשפט נכון וצודק.

            בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה, בין היתר, לצו הפסקת בנייה וביטול היתר הבנייה שניתן למר כהן על שטחו. ביום 10/11/08 דחיתי את הבקשה.

4.         התובע טוען, כי כהן גר בשכנות אליו ובתיהם בנויים בסמוך זה לזה, כאשר מפרידה ביניהם מדרכה שהייתה לשימוש הציבור מזה כ- 30 שנה, והוא חתם על חוזה ביום 2002 הקובע, כי המעבר יישאר לצרכי ציבור. בשנת 2002, החליט כהן כנטען לסמן השטחים ללא מדידה של מודד מוסמך, כאשר שטח המדרכה מחולק כך שלא ניתן מעבר לציבור. כפשרה ביניהם קבעו, כי פקח העירייה ליאון, ייתן אישור שהמדידה נכונה. לאון היה במקום וקבע, כי מאחר ואין מדידה לתובע, הוא יאשר המדידה של כהן, ואכן סימן את חלוקת השטחים עפ"י השרטוט של כהן. הוקמה גדר חדשה עפ"י החלטת ליאון ולפי סימוניו.

5.         לאחר מספר חודשים ובלחץ הציבור, פנה מר בן דוד, סגן ראש העיר לצדדים, ועפ"י סיכום שנערך ביום 12/6/02 הוסכם שבעקרון השטח יישאר לצרכי ציבור, וכל דבר יחזור לקדמותו. בסוף שנת 2004 התברר לתובע, לטענתו, כי כהן מבקש לבנות גדר על המעבר הציבורי ובשטח התובע, בניגוד להסכם, ולכן ביום 1/12/04 שלח מכתב התנגדות לעירייה. כן, הוגשה בקשה בנידון לוועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית טבריה, שדחתה אותה מספר פעמים כדלקמן:

א.         ביום 25/1/2005 דחתה רשות הרישוי את בקשת כהן לבנות גדר הפרדה בגבול המגרש, מאחר וקיימת זיקת הנאה לציבור בשביל קיים במשך עשרות שנים.

ב.         ביום 22/2/05 דחתה רשות הרישוי את הבקשה, שכן המפה המצבית אינה משקפת מצב בשטח, קיים הסכם בין השכנים בשיתוף העירייה לפיו השביל יישאר פתוח במתכונתו. כן, מהות המבוקש: "בנית קיר והזזת מדרכה ציבורית", אינו תואם את התיאור המילולי.

ג.          ביום 29/3/05 החליטה רשות הרישוי, בעניין בניית גדר הפרדה בגבול המגרש: לאשר את הבקשה בהסכמת השכן. התובע טוען, כי הדבר לא נעשה. נהפוך הוא, נשלחו התנגדויות ונימוקים רבים לדחייה.

ד.         ביום 2/6/2005 קבעה רשות הרישוי: לאשר הבנייה בשטח המבקש בלבד, כאשר הודגש שם, שהודעה זו אינה מהווה היתר בניה.

6.         בחודש יולי 2005 הוגש ערר לוועדת ערר צפון, בו התבקש ביטול ההיתר שניתן לכהן, ובכלל זה נטען שם, כי מהנדס העיר אף שהייתה התנגדות של הפקידים במשרד, כפה עליהם להוציא את כל המסמכים הנ"ל ולהעביר לוועדה תיק חדש ללא התנגדויות, כאשר צרף מכתב מטעמו שאין מתנגדים, דבר שגרם לאישור ההיתר. הועדה טענה, כי אין בסמכותה לדון בערר. ויודגש לטענת התובע, כי ההיתר הוא אך ורק בשטח השכן, וכל פרשנות אחרת אינה נכונה. גם מהנדס העיר במכתבו לכהן מיום 6/7/2005 ציין, כי ההיתר שקיבל כהן הוא בשטחו בלבד.

7.         עוד טוען התובע, כי בסמוך לחודש 4/06 הוגשה תלונה למבקר המדינה כנגד ועדת הערר, עיריית טבריה וועדת התכנון. גם תגובתו הייתה, כי אינו יכול להתערב מאחר ואין בסמכותו לעשות כן. במאי 2006 הגישה העירייה כנטען תביעה כנגד התובע על הקמת גדר, שלא בהיתר בנייה בבימ"ש השלום בבית-שאן. לאחר דיון שהתקיים שם ביום 16/10/06, רמזה השופטת לעיריית טבריה, כי לטובתם ימשכו את כתב התביעה, ולכן החליטה העירייה לתת לו את שטח 150, שטח ציבורי, בתמורה למתן אפשרות לעירייה לביטול כתב התביעה, וכך נולד ההסכם מאפריל 2008, לטענתו של התובע.

8.         ביום 20/7/08 הגיש לבית המשפט בנצרת בקשה לצו מניעה, על-מנת למנוע מכהן לבנות, אך בדיעבד התברר לו, כי ישנה החלטה על סגירת התיק.

9.         לאור האמור לעיל, התובע בקש מבית-המשפט לקבוע כי:

א.         ההיתר ניתן לכהן בניגוד לחוק, תוך שמאפשר בנייה על שטחו של התובע, בניגוד לרצונו ובניגוד להחלטת היועץ המשפטי והוועדה.

ב.         הוועדה לא עמדה במחויבותה למנוע הפרת ההסכם בינו לבין כהן ועיריית טבריה, וכן לעמוד בטובת הציבור בזיקת הנאה, כפי שקבע היועץ המשפטי של העירייה.

ג.          מהנדס העיר ע"י הוצאת ההתנגדות מתיק הוועדה גרר את הוועדה לאשר בתום לב או שלא בתום לב היתר בשטח השכן, למרות התנגדות הועדה והיועץ המשפטי של העירייה ובניגוד גמור להסכם בין הצדדים, וראש העיר בחתימתו עקף ביודעין את החלטת הועדה, וכתוצאה מכך ניתן ההיתר.